טיפולי שיניים לאוכלוסיות מיוחדות: חולים בסיכון ומטופלים עם חרדה דנטלית

הסיטואציה הקשורה בהימצאות בטיפול שיניים, מעוררת בקרב אחוז נכבד מהאוכלוסייה רגשות של חשש, פחד ואף חרדה עמוקה. רגשות אלו, גורמים לרבים להימנע מלהגיע לטיפול שיניים, למרות שהם סובלים לעתים קרובות מכאבים קשים, מראה לא אסתטי של שיניים "שחורות", שבורות ואף חסרות. בהרבה מקרים יש גם ריח רע מהפה, על רקע של ריקבון בשיניים, ודלקת חניכיים קשה

צפו בד"ר לביא מסביר על כך בראיון עם פרופ' קרסו בתכנית המילון הרפואי בווידאו

מה גורם לחרדה הזו? ובאיזה היקף מדובר?

כמובן שאין בהכרח גורם אחד ויחיד, וכמו בחרדות אחרות – פחד גבהים, חרדת טיסות, וחרדה מעכבישים לדוגמא – מה שמפחיד מישהו, לא בהכרח מפחיד מישהו אחר.

אבל ברוב המקרים יש איזו חוויה טראומטית בעבר, כמו נפילה עם שבר של שיניים קדמיות, שהצריך טיפול ממושך וכואב, או חוויה שלילית עם רופא שלא התייחס לתלונה על רגישות וכאב למרות האלחוש שנתן, ילדים שחוו חיסונים, וזריקות כואבות – וחרדת המחטים היא אכן הנפוצה ביותר.

ילדים שפיתחו עששת במספר גדול של שיניים (על רקע גנטי/ התפתחותי, הרגלים של צריכת פחמימות והיגיינה לקויה), והיו זקוקים לטיפולים רבים, לעתים בהרדמה כללית – נוטים יותר מאחרים לפתח חרדה דנטלית.

גורם נוסף המסייע להתפתחות חרדה דנטלית הוא רפלקס הקאה מפותח – ולעתים זה מעין סימפטום לחרדה.

מקובלת ההנחה שמדובר ברבע עד שליש מהאוכלוסייה, הסובלים מחרדה דנטלית ברמה כזו או אחרת.

ישנה הימנעות מביקור במרפאת שיניים, טיפולי ניקוי אצל השיננית, צילומי שיניים, וגם כאשר כבר קובעים תור – נוטים לבטל ברגע האחרון, או גם פשוט לא להגיע. ישנם גם מתרפאים שפיתחו חרדה דנטלית מצפייה בסרטי קולנוע כמו "איש המרתון", ו"חנות קטנה ומטריפה" – סרטים בהם ישנה סיטואציה של רופא שיניים "סדיסט", המבצע כל מיני טיפולי שיניים, המבוצעים בהדגשה של הפחד של ה"מטופלים" – וכאשר הטיפולים שכאלו מבוצעים לשם הנאה סדיסטית של המטפל, תוך כדי עינוי ה"מטופלים".

תסמיני החרדה כוללים דופק מהיר, סחרחורת, הזעה, בחילה, אי-שקט, וגם עילפון – לעתים כבר בחדר ההמתנה.

קבוצת האוכלוסייה הצעירה בגילאי 3-5, הם אלו שבהם יש יותר מקרים של חרדה, ילדים חוששים מסיטואציות חדשות – ועל כן מומלץ לפנות לרופא שיניים שהתמחה בטיפול שיניים בילדים (פדודונט), ואשר יש עליו המלצות טובות.

באם יש לילד אח או אחות שכבר מטופלים, ומתנהגים יפה – אפשר להביאם לפגוש את המרפאה, ולבצע היכרות עם הצוות והמקום, ולראות את האח הבוגר מקבל טיפול (או בדיקה), ולהיווכח ש"השד לא נורא כל כך".

נראה שילדים אשר מגיל צעיר הורגלו בבדיקות תקופתיות, והדרכה נאותה להיגיינה אוראלית – שגם מקבלים חיזוקים חיוביים על שמירה על בריאות השיניים והחניכיים (וגם מתנות קטנות מהמרפאה), יגדלו להיות מבוגרים שאינם סובלים מחרדה דנטלית.

מבוגרים הסובלים מחרדה דנטלית, מתנהגים במידה רבה כמו ילדים. נראה שלנשים הסובלות מכך, יש יותר מוטיבציה, ופחות "בושה" להודות בחולשתן, ולכן יותר נשים מגיעות בסופו של דבר לטיפול.

מהן דרכי הטיפול בחרדה דנטלית?

1. טיפול התנהגותי – למשל Modeling – אח קטן רואה אח גדול ומעתיק את ההתנהגות הטובה.
2. הרפיה והיפנוזה – כלים משמעותיים, ליצירת אווירה הנוסכת ביטחון במטפל, ומדמה סיטואציה אחרת לגמרי. תיעדתי טיפול באמצעות היפנוזה במתרפאים אשר לא היו מסוגלים לקבל טיפול רגיל, ובמקרים מסוימים, אפשר גם לקבל השראה של אלחוש מקומי "היפנוטי", ואז ניתן לבצע טיפול שיניים ללא אלחוש תרופתי.
3. טיפול תרופתי – בין אם ניתן בלקיחה דרך הפה לפני הטיפול, או בשאיפה בזמן הטיפול (גז הצחוק) – או שילוב בין השניים. בשני המקרים הראשונים מדובר על טיפול במקרים בדרגת קושי בינונית. כאשר משתמשים בגז הצחוק בלבד – בדרך כלל ניתן לשחרר את המתרפא כ-15 דק' לאחר תום הטיפול, ללא צורך במלווה. במקרים קשים יותר של חרדה, ניתן לתת תרופות בעירוי לווריד(סדציה), ואז מדובר בטשטוש עמוק, המחייב ניטור של לחץ דם, וריכוז חמצן בדם.

טיפול שכזה, צריך להתבצע ע"י רופאים שעברו הכשרה מיוחדת, או התמחות כמו רפואת הפה, כירורגיה פה ולסתות, ורפואת שיניים לילדים, ובחינות רישוי – ומומלץ לבצעו במרכז רפואי / ובנוכחות רופא מרדים.

4. הרדמה כללית – בדרך כלל הפתרון למקרים הקשים ביותר של חרדה דנטלית, ומקרים של פיגור שכלי, מחלות נפש ועוד. כאן מומלץ לבצע בחדר ניתוח במרכז רפואי עם רופא מרדים, לצד צוות שעבר הכשרה מתאימה. המתרפא מורדם ומונשם – עם ניטור של כל המדדים החיוניים. במקרים האלו, משתדלים לבצע את כל הטיפולים הנחוצים – לעתים החל מבדיקה וצילומים, שלרוב לא ניתן לבצע לפני הטיפול בשל חוסר שת"פ. טיפול שכזה יכול להימשך שעות רבות, וכולל ניקוי, טיפול משמר (שחזורים, טיפולי שורש ומבנים, עקירות של שיניים אבודות, שיני בינה, וביצוע של שיקום זמני, לקיחת מידות לשיקום קבוע (אם ניתן), ביצוע של שתלים, וניתוחים נחוצים אחרים. ישנם מקרים בהם יש צורך לחזור ולהרדים את המתרפא, במועד מאוחר יותר – לשם המשך והשלמת הטיפול השיקומי.

יש מקרים רבים של מתרפאים, שלאחר פתרון הבעיות הסבוכות וה"מאיימות" שהיו להם בפה בטיפולים מורכבים תחת הרדמה כללית, החלו להרגיש הרבה יותר טוב, עם מראה השיניים וההרגשה הכללית- ניסו והצליחו לקבל טיפול דנטלי באופן יותר "פשוט"- למשל בעזרת סדציה נשאפת, עם גז הצחוק, והצליחו לחזור לחיים נורמליים.

ישנם גם מטופלים המבקשים לעבור טיפול שיניים בהרדמה כללית, והבקשה הזו נובעת מרצונם לקבל טיפול במהירות, ולא "לבזבז זמן" בטיפולים המתמשכים לזמן רב. מאחר וטיפול בהרדמה כללית נושא בחובו סיכונים – הגישה הזו לא מקובלת על כולם.

לסיכום – דנטופוביה (חרדה דנטלית), היא תופעה רווחת בקרב שכבות נכבדות מהאוכלוסייה, ללא הבדלים מגדריים, וכוללת ילדים צעירים, נוער ומבוגרים כאחד, וגם לא בהכרח קשורה לרמת השכלה. ניתן לטפל בחרדה זו במגוון רחב של כלים טיפוליים.