עמילואידוזיס: המחלה ה"נדירה" שחשוב להכיר בזמן

עמילואידוזיס נחשבת למחלה נדירה ומסוכנת מאוד, אשר ללא טיפול מתאים עלולה לגרום לפגיעה רב-מערכתית קשה ואף מסכנת חיים. מומחים מזהירים כי במקרים רבים המחלה אינה מאובחנת בזמן, ולעיתים אינה מאובחנת כלל, בשל מורכבות התסמינים שלה

פרופ' עירית אביבי, מנהלת המערך ההמטולוגי בבית החולים איכילוב, מסבירה על מהות המחלה ועל הדרכים לאבחן אותה בתוכנית "סטטוסקופ", רשת 13

מהי מחלת העמילואידוזיס?

עמילואידוזיס הוא שם כולל לקבוצת מחלות שבהן הגוף מייצר חלבון לא תקין. חלבון זה מתאפיין במבנה בלתי תקין הגורם לו להיות בלתי מסיס – 

כלומר, הוא אינו מתפרק אלא שוקע ברקמות ובאיברים שונים בגוף. הצברים הללו של החלבון הלא תקין נקראים "עמילואיד", ומכאן שמה של המחלה.

כאשר חלבוני העמילואיד שוקעים באיברים חיוניים, כמו הלב, הכבד או הכליות, הם מפריעים לתפקודם התקין. 

האיברים מנסים "להתגונן" מפני המשקעים, אך תגובה זו יוצרת נזק נוסף ופגיעה באיבר, שעלולה להפוך למסכנת חיים.

סוגי העמילואידוזיס השונים

למרות השם המשותף, קיימות סיבות שונות הגורמות לייצור החלבון הפגום, וזהו למעשה ההבדל בין סוגי המחלה:

1. עמילואידוזיס של הגיל המבוגר (ATTRwt): סוג נפוץ יחסית המאפיין אנשים בגיל השלישי. במקרה זה, חלבון תקין הופך ללא יציב עם השנים ושוקע בעיקר בשריר הלב.
2. עמילואידוזיס משפחתי (ATTRv): סוג נדיר מאוד הנגרם כתוצאה מפגם גנטי (תורשתי) המוביל לייצור חלבון לא תקין.
3. עמילואידוזיס משני (AA): מתפתח בדרך כלל כתוצאה ממחלות דלקתיות כרוניות או מחלות אוטואימוניות ממושכות, המגרות את הגוף לייצר את החלבון השוקע.
4. עמילואידוזיס ראשוני (AL): מתפתח על רקע מחלות של תאי דם , על פי רוב – תאי פלסמה, אך יתכן גם כסיבוך משני לממאירות של לימפוציטים. תאי פלזמה הנמצאים במח העצם מייצרים שרשראות חלבון לא תקינות שהופכות לעמילואיד. הדבר יכול לקרות כסיבוך משני של ממאירות מסוג "מיאלומה נפוצה", או כחלק ממחלה ראשונית של תאי פלסמה. במקרים של AL  ,החלבון עלול לשקוע כמעט בכל איבר, וכאשר הוא שוקע בלב, המצב הופך למסכן חיים באופן משמעותי.

האתגר באבחון: למה כל כך קשה לזהות את המחלה?

פרופ' אביבי מציינת כי כיום ההערכה היא שהמחלה פחות נדירה ממה שחשבנו בעבר. הקושי העיקרי באבחון נובע משתי סיבות:

טווח תסמינים רחב ובלתי ספציפי למחלה זו , לצד חוסר מודעות. מאחר שהמחלה נחשבת נדירה, רופאים נוטים לעיתים לייחס את התסמינים למחלות נפוצות יותר ורק לאחר שחולף זמן  והתסמינים הולכים ומתרבים ומופיעים זה לצד זה, מתעורר החשד לעמילואידוזיס.

התסמינים שצריכים להדליק נורה אדומה, למרות שהם כלליים מאוד ועלולים להטעות:

• קשיי נשימה, שעלולים להיראות כמו אי-ספיקת לב רגילה.
• פגיעה בתפקוד הכליות, המיוחסת לעיתים קרובות לסוכרת ,יתר לחץ דם או בעיות רפואיות אחרות מהן סובל המטופל.
• נימול בגפיים שמיוחס לסיבות אחרות ומגוונות, ולעיתים,הפרעות קרישה, הפרעות בתפקודי כבד, חולשה גוברת ובעיות במערכת העיכול.

המשמעות היא שאנשים רבים מסתובבים זמן רב עם תסמינים מבלי לדעת שהמקור הוא עמילואידוזיס. 

אבחון מאוחר הוא הגורם המשמעותי ביותר לתחלואה קשה, שכן כיום הרפואה אינה יודעת "להחזיר במידה מספקת את הגלגל לאחור" ולגרום להמסת העמילואיד שכבר שקע וגרם נזק לאיבר (כמו הלב).

הדרך לאבחון מוקדם

המפתח לאבחון מוקדם הוא היכרות עם המחלה לצד חשד קליני גבוה.

על פי רוב החשד מתעורר בנוכחות צירוף של תסמינים, לדוגמא – אם אדם סובל במקביל  מנימול ברגליו, קושי בנשימה משני לפגיעה לבבית ו /שינוי לרעה בתפקוד הכיליה או בצקות – יש לחשוד בעמילואידוזיס. 

לכן, חשוב לציין בפני הרופא את כל הסימפטומים, גם אלו שנראים לכאורה בלתי קשורים האחד לשני.

תהליך האבחון כולל שני שלבים קריטיים:

1. זיהוי העמילואיד: לקיחת ביופסיה מהרקמה הפגועה כדי לאתר את משקעי החלבון.
2. סיווג הסוג:  לאחר הזיהוי, חובה לקבוע מהו סוג העמילואידוזיס הספציפי. זהו שלב קריטי כי הטיפול בכל סוג שונה לחלוטין. 

בדיקה זו (בדיקת סיווג) מתבצעת בחלק מהמרכזים הרפואיים בארץ ולעיתים הדגימה  נשלחת לבדיקה במעבדות מובילות בחו"ל.

הטיפול והתקווה

הטיפול המודרני מבוסס על עצירת הייצור של החלבון הפגום. ברגע שעוצרים את המקור לייצור העמילואיד, עוצרים את הידרדרות המחלה. 

בעמילואידוזיס ראשוני (AL), הטיפול מתמקד בהשמדת תאי הפלסמה הלא תקינים במח העצם.

"למרות שלא ניתן כיום להמיס את החלבון ששקע באיברים, אנו רואים לעיתים קרובות שיפור בתפקוד האיברים לאחר עצירת הייצור של החלבון הרעיל," מסכמת פרופ' אביבי. 

"אבחון מוקדם יכול להיות ההבדל בין חיים ומוות ובין איכות חיים טובה לפגיעה משמעותית באיכות החיים".